1966 - מחזהו של עמיצור ...מחזהו של עמיצור אילן: "הדיבוק מנווה שאנן" מועלה על קרשי הבמה1966 - מחזהו של עמיצור אילן: "הדיבוק מנווה שאנן" מועלה על קרשי הבמה
חזרהעריכה
פרטים (1)
ביקורת למחזה בעיתון
ביקורות תיאטרון
של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
אחורה בזעם, קדימה במבוכה
30 באוקטובר 1966
"הדיבוק מנווה שאנן" מאת עמיצור אילן – בתיאטרון "זווית".
"הדיבוק מנווה שאנן" – מחזה ישראלי חדש, מאת מחזאי ישראלי חדש, הפתיע אותנו לטובה. הוא הפתיע בשטף ובפשטות של הגשת העלילה, בראייה רפורטאז'ית חדה של הסביבה, ברגש של כאב כן המתלווה למתרחש.
עמיצור אילן, יליד קיבוץ ותיק וחבר קיבוץ צעיר, בחר לו לתאר דווקא את החברה העירונית, את חוג "תנועת העבודה", שאנשיו לא טעמו זה שנים – אם אי-פעם – טעם של עבודה. למסגרת הזאת הוא צירף הדים מחיי הקיבוץ, כשציר העלילה נסב על הניגוד וההיעדר הגמור של הבנה בין שני הדורות: הדור הקשיש, דור המנהיגים ו"הפעילים", שמלל "החזון" אינו מש מפיהם, לעומת דור צעיר, שאינו נותן לעצמו ביטוי מילולי, אלא פורק את מרצו במכת אגרוף שובבה או בשריקה, והוא שרוי כולו בחיפושים – לבלי דעת אחר מה. אם תרצו, הרי זאת סאטירה, אבל לא מן הסוג הניזון על בדיחות, אלא מן הסוג החותך בבשר החי, כדי להכאיב – מפי שכואב.
מחזהו של עמיצור אילן איננו כליל השלמות. הרובד הספרותי והרובד הרפורטאז'י מתחלפים בו לסירוגין. לפרקים נראה, כי המחזאי הצעיר, בן 33, מיטיב להבין לרוחם של הצעירים, ע כדי הצדקתם, בעוד שהוא מציג את דור הקשישים מצד אחד בלבד, מן הצד הכיעורי והמגוחך, למרות שאין ספק שיש להם – או לפחות היה להם פעם – צד חיובי של אמונה ואידיאלים. גם מיבנה המחזה אינו מושלם; הדמויות המישניות, המהוות כעין עיטור ואלמנטים של אווירה, מופיכים בהתחלה ובסוף בלבד, ומהווים כעין מסגרת, בלי לתרום תרומה פעילה ממש למתרחש.
אולם כל המגרעות האלו הן כאין וכאפס לעומת הרושם הכללי העז שעושה מחזהו של עמיצור אילן. לפנינו "צעיר זועם" ישראלי, המביט אחורה בזעם, וקדימה – במבוכה. הוא יודע ליצור בנו מתיחות והוא יודע להצחיק אותנו. וגם כאן וגם כאן מורגש היטב, כי הדברים שכתב – איכפתיים לו, כואבים לו, אינם מליצה מן השפה ולחוץ או עלילה שהומצאה לצורך הצטעצעות.
עמיצור אילן נוהג בנו, בצופים, לפרקים באכזריות, בהביאו את הביקורת החברתית שלא ללא רחם עד לגבול הקאריקטורה הצורבת, שאינה מתבדחת – אבל אין אנו יכולים לכעוס אף על מידת ההפרז שהוא נוהג בנו, משום שבתוך-תוכם של הדברים מונח גרעין יציב של אמת, והגרעין הזה הוא הוא שאיכפת לסופר – והוא איכפת גם לנו.
מצד העשייה הטכנית, ראוי לשבח מחזאי צעיר זה, שהשכיל לכלול עלילה שלימה – שתי מערכות מתומצתות, בלא מלל שומם או הזרות המיותרות – בתוך חדר אחד, בשכל המאורעות החשובים של העבר, המשמשים בסיס להתנגשות הטראגית של גיבורי העלילה בהווה, מוגשים לצופה באמצעות שיח בלבד – אבל זהו שיח שוטף וקולע, נאמן לניב המדובר, חסר סרה-עודף ספרותי, נקי מהצטעצעות לשונית לשמה.
הבמאי אברהם איסאו העמיד בתבונה הצגה זו, כבבואה של החברה הישראלית "דגם 1966", במסגרת תפאורה פרוזאית, אבל הולמת, של לידיה פינקוס גאני.
בהדרכת איסאו ראינו את השחקן הצעיר אלי כהן, כשהוא מתעלה לגילום מרשים וחינני של דמותו של רפי הצעיר, שיש בו, מצד אחד גמלוניות ושובבות צברית, ומצד שני נפש שסועה הנמלטת מביטוי כלפי חוץ.
חינה רוזובסקה, בתפקיד אמו של רפי, הפעלתנית המפלגתית, שהתנכרה כל השנים לבנה ולבעלה גם יחד, ויוסף לוי, חבר כנסת וידיד האם – שניהם היו קונקרטיים במשחקם, אך יובשניים ורפורטאז'יים במידת מה, אולי גם משום שהמחזאי לא טיפל באותה מידה של רגש בהם, בדור הקשישים, כמו בניבורו הצעיר.
שלמה ניצן, בתפקיד ידידו השלומיאלי של רפי, היטיב לגלם דמות של צעיר חביב ותלוש, המחפש משענת בכל אשר תזמן, עפרה פוקס, ברפי, גילמה דמות של צעירה מפונקת ושובבה, בלא שאר רוח.
מוסקו אלקלעי, בתפקיד עורך דין, וזלמן הירשפלד, בתפקיד מייסדו של ירחון פועלים חובבני – הגישו כהלכה דמויות-מישנה מקוטעות, קאריקאטורליות במקצת, מסוגננות היטב. שמעון מונבז ואבי וינר, בתפקיד שני חיילים, גילמו שני תפקידים מישניים מקבלים, מעולם הדור הצעיר.
"הדיבוק מנווה שאנן" הוא רוח התזזית המטלטלת דור צעיר, משניא עליו את דור אבותיו – ומוליך אותו ל"מרד ללא תכלית". המחזה בשם זה מעלה באספקלריה ישראלית את המצב העדר התקשורת בין שני דורות. אף אם לא בכל מקרה ממשי קיימת הבעיה באותה חריפות ניגודית, הגובלת בשנאה, כמתואר במחזה זה, הרי רוחם של הדברים היא ביטוי לקושי הנודע של שני הדורות – אצלנו ובעולם כאחד – "להידבר". כיוון שעמיצור אילן הצליח לומר זאת לנו, בצורה מעניינת ומרתקת, הצליח "להידבר" עם ציבור מסויים, ולתרום בזאת תרומה ראשונה בדרך לפתרון הבעיה.
המחזה הישראלי החדש "הדיבוק מנווה שאנן" – מומלץ לכל.
לכתבה הבאה לכתבה הקודמתאחורה בזעם קדימה במבוכה 30 אוקטובר 1 1966
של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
אחורה בזעם, קדימה במבוכה
30 באוקטובר 1966
"הדיבוק מנווה שאנן" מאת עמיצור אילן – בתיאטרון "זווית".
"הדיבוק מנווה שאנן" – מחזה ישראלי חדש, מאת מחזאי ישראלי חדש, הפתיע אותנו לטובה. הוא הפתיע בשטף ובפשטות של הגשת העלילה, בראייה רפורטאז'ית חדה של הסביבה, ברגש של כאב כן המתלווה למתרחש.
עמיצור אילן, יליד קיבוץ ותיק וחבר קיבוץ צעיר, בחר לו לתאר דווקא את החברה העירונית, את חוג "תנועת העבודה", שאנשיו לא טעמו זה שנים – אם אי-פעם – טעם של עבודה. למסגרת הזאת הוא צירף הדים מחיי הקיבוץ, כשציר העלילה נסב על הניגוד וההיעדר הגמור של הבנה בין שני הדורות: הדור הקשיש, דור המנהיגים ו"הפעילים", שמלל "החזון" אינו מש מפיהם, לעומת דור צעיר, שאינו נותן לעצמו ביטוי מילולי, אלא פורק את מרצו במכת אגרוף שובבה או בשריקה, והוא שרוי כולו בחיפושים – לבלי דעת אחר מה. אם תרצו, הרי זאת סאטירה, אבל לא מן הסוג הניזון על בדיחות, אלא מן הסוג החותך בבשר החי, כדי להכאיב – מפי שכואב.
מחזהו של עמיצור אילן איננו כליל השלמות. הרובד הספרותי והרובד הרפורטאז'י מתחלפים בו לסירוגין. לפרקים נראה, כי המחזאי הצעיר, בן 33, מיטיב להבין לרוחם של הצעירים, ע כדי הצדקתם, בעוד שהוא מציג את דור הקשישים מצד אחד בלבד, מן הצד הכיעורי והמגוחך, למרות שאין ספק שיש להם – או לפחות היה להם פעם – צד חיובי של אמונה ואידיאלים. גם מיבנה המחזה אינו מושלם; הדמויות המישניות, המהוות כעין עיטור ואלמנטים של אווירה, מופיכים בהתחלה ובסוף בלבד, ומהווים כעין מסגרת, בלי לתרום תרומה פעילה ממש למתרחש.
אולם כל המגרעות האלו הן כאין וכאפס לעומת הרושם הכללי העז שעושה מחזהו של עמיצור אילן. לפנינו "צעיר זועם" ישראלי, המביט אחורה בזעם, וקדימה – במבוכה. הוא יודע ליצור בנו מתיחות והוא יודע להצחיק אותנו. וגם כאן וגם כאן מורגש היטב, כי הדברים שכתב – איכפתיים לו, כואבים לו, אינם מליצה מן השפה ולחוץ או עלילה שהומצאה לצורך הצטעצעות.
עמיצור אילן נוהג בנו, בצופים, לפרקים באכזריות, בהביאו את הביקורת החברתית שלא ללא רחם עד לגבול הקאריקטורה הצורבת, שאינה מתבדחת – אבל אין אנו יכולים לכעוס אף על מידת ההפרז שהוא נוהג בנו, משום שבתוך-תוכם של הדברים מונח גרעין יציב של אמת, והגרעין הזה הוא הוא שאיכפת לסופר – והוא איכפת גם לנו.
מצד העשייה הטכנית, ראוי לשבח מחזאי צעיר זה, שהשכיל לכלול עלילה שלימה – שתי מערכות מתומצתות, בלא מלל שומם או הזרות המיותרות – בתוך חדר אחד, בשכל המאורעות החשובים של העבר, המשמשים בסיס להתנגשות הטראגית של גיבורי העלילה בהווה, מוגשים לצופה באמצעות שיח בלבד – אבל זהו שיח שוטף וקולע, נאמן לניב המדובר, חסר סרה-עודף ספרותי, נקי מהצטעצעות לשונית לשמה.
הבמאי אברהם איסאו העמיד בתבונה הצגה זו, כבבואה של החברה הישראלית "דגם 1966", במסגרת תפאורה פרוזאית, אבל הולמת, של לידיה פינקוס גאני.
בהדרכת איסאו ראינו את השחקן הצעיר אלי כהן, כשהוא מתעלה לגילום מרשים וחינני של דמותו של רפי הצעיר, שיש בו, מצד אחד גמלוניות ושובבות צברית, ומצד שני נפש שסועה הנמלטת מביטוי כלפי חוץ.
חינה רוזובסקה, בתפקיד אמו של רפי, הפעלתנית המפלגתית, שהתנכרה כל השנים לבנה ולבעלה גם יחד, ויוסף לוי, חבר כנסת וידיד האם – שניהם היו קונקרטיים במשחקם, אך יובשניים ורפורטאז'יים במידת מה, אולי גם משום שהמחזאי לא טיפל באותה מידה של רגש בהם, בדור הקשישים, כמו בניבורו הצעיר.
שלמה ניצן, בתפקיד ידידו השלומיאלי של רפי, היטיב לגלם דמות של צעיר חביב ותלוש, המחפש משענת בכל אשר תזמן, עפרה פוקס, ברפי, גילמה דמות של צעירה מפונקת ושובבה, בלא שאר רוח.
מוסקו אלקלעי, בתפקיד עורך דין, וזלמן הירשפלד, בתפקיד מייסדו של ירחון פועלים חובבני – הגישו כהלכה דמויות-מישנה מקוטעות, קאריקאטורליות במקצת, מסוגננות היטב. שמעון מונבז ואבי וינר, בתפקיד שני חיילים, גילמו שני תפקידים מישניים מקבלים, מעולם הדור הצעיר.
"הדיבוק מנווה שאנן" הוא רוח התזזית המטלטלת דור צעיר, משניא עליו את דור אבותיו – ומוליך אותו ל"מרד ללא תכלית". המחזה בשם זה מעלה באספקלריה ישראלית את המצב העדר התקשורת בין שני דורות. אף אם לא בכל מקרה ממשי קיימת הבעיה באותה חריפות ניגודית, הגובלת בשנאה, כמתואר במחזה זה, הרי רוחם של הדברים היא ביטוי לקושי הנודע של שני הדורות – אצלנו ובעולם כאחד – "להידבר". כיוון שעמיצור אילן הצליח לומר זאת לנו, בצורה מעניינת ומרתקת, הצליח "להידבר" עם ציבור מסויים, ולתרום בזאת תרומה ראשונה בדרך לפתרון הבעיה.
המחזה הישראלי החדש "הדיבוק מנווה שאנן" – מומלץ לכל.
לכתבה הבאה לכתבה הקודמתאחורה בזעם קדימה במבוכה 30 אוקטובר 1 1966